Category Archive
The following is a list of all entries from the שיווק category.
קצת דמעות עוד לא הזיקו לאף אחד…
בנסיעה הראשונה הביתה בכיתי. מאושר צרוף, מהלם, מתדהמה, מההבנה שהדבר הזה אכן קרה. אנחנו בדרך הביתה עם אוצר קטן ביד וזה הטריף לי את המוח. אין נסיעה יותר מרגשת מאשר הרגע הזה שבו אתם יוצאים מבית החולים והילד שלכם שם, בפעם הראשונה! זו ראשוניות שלא תתרחש שוב, לעולם. ואין דבר יותר מפחיד ממנה. אתה משתוקק להגיע הביתה ולהוציא את הילד שלך ממכונת פוטנציאל התאונה הזו.
מיצובישי מתהדרת ברכב המשפחה outlander כרכב הטוב והמוגן ביותר, לאחר שזכה בדירוג מארגון הIIHS המכיר בכך כבר שנה שניה. כדי להמחיש ולהדגיש את זה יצאו עם פעילות שנקראת firstride#
סרטוני יוטיוב מציגים הורים לילד ראשון, הסיפור שלהם וכמה חשובה להם, כמו לכולנו, הנסיעה הראשונה הזו וכמה חשוב שהיא תהיה הכי בטוחה שאפשר.
תקראו לזה הורמונים, אבל אני יושבת מול הסרטונים ומתרגשת.
ועכשיו לשלב הציניות…כשאתה הורה לילד ורוצה עבורו את הטוב ביותר אין ספק שסגנון כזה של פרסומת לוחץ על הכפתורים הנכונים.
שוק התינוקות מגלגל כל כך הרבה כסף בעיקר מכיוון שהוא עסוק בהפחדה מהנורא מכל וביצירת הפתרונות שיתנו מענה לפחד.
ואיזה הורה לא רוצה את הטוב מכל לילדיו? ואיזה הורה יקמץ בפתרונות שיצילו את התינוק שלו מהגרוע מכל? בעיני המהלך הוא מבריק, הורים חדשים לא סופרים את השקל, הם קונים והרבה כי אלו המוסכמות, כדי שלילד יהיה כל מה שצריך כדי שיחיה טוב ויקבל את הטוב ביותר. עולם התינוקות הוא עולם של אמוציות. אם אתה רוצה להגדיל מכירה פשוט תפנה לרגש הראשוני, החייתי של הורים טריים. השאר יקרה מאיליו.
אז מה יש כאן? קודם כל מיצוב של מיצובישי OUTLANDER כרכב מוגן וגם היכולת להתהדר בדירוג שקיבלו מIIHS ושנית, הנעה נהדרת לפעולה.
מי רוצה ממחטה?
בית הכתרים…
לפני שבוע בדיוק (אבל מי סופר) בשבת, סיימנו לראות את כל הפרקים של בית הקלפים. סדרת מופת אם תשאלו אותי (ועוד מיליוני אנשים…) ומאז מחכים לסדרות הבאות שיגיעו. אז לגלות מש-אפ הומוריסיטי של שתי סדרות שבהחלט עושות לי את זה, בית הקלפים ומשחקי הכס, זה אושר גדול. איפה זה קורה? באתר של קוויזונס quiznos, רשת מסעדות סנדוויצ'ים אמריקנית (סוג של סאבווי). האתר הוא בית לשלל סרטונים מצחיקים חלקם של קוויזונס עם סדרות אינטרנט וחלקם פשוט משתמשים בערוץ הייעודי של quiznos ביוטיוב כבמה ובין השאר יש שם גם מוזיקה, אומנות וכל מיני דברים מאגניבים (במלרע) שמייצרים זהות ברורה מאוד למותג. הערוץ הייעודי ביוטיוב מכיל באמת דברים נהדרים. המותג מנצח כאן פעמיים. יש לו חוש הומור, הוא פונה לצעירים ובדרך מצליח לדבר גם על טעם ועל כמה מגניב לאכול סנדוויץ ומי בכלל חשב שלמשהו בנאלי כמו סנדוויץ' יכול להיות נופך קולי…
המאש-אפ של משחקי הכס ובית הקלפים או בתרגום חופשי בית הכתרים הוא ענק! לא פחות
פרסומת מגוחכת על אנשים שמנים
פמיניזם הוא עניין בעייתי, מצד אחד אני לגמרי, מצד שני אני כל כך לא. מצד אחד שהוא יפתח סתימות ויוריד את הזבל, מצד שני שיתנו לי לעבוד כשוות ערך באותה עבודה ולקבל את אותה תמורה. והאמת היא שאין סתירה ולא צריכה להיות. זהו בסה"כ האיזון הבריא שבין המגדרים. אבל בישראל וכנראה גם בעוד מקומות בעולם הקטן שלנו נשים, הן זן נחות, משתכרות פחות או אפילו רצויות פחות למשרות (מישהו אמר ילדים?). כאשה אפילו אני ראיתי את הפרסומת הזו ואמרתי לעצמי אה, וואלה..! צודקים! כי לרגע לא קלטתי במה מדובר וכמובן שההשוואה, כמה שהיא כביכול מגוחכת, עושה את העבודה. הפרסומת הזו גורמת לך לנוע באי נחת אם קריינות מתקתקה ושוות נפש לגמרי שאומרת את הדברים הכי רעים. וזה בדיוק מה שקורה לנו הנשים. בשוויון נפש החברה חושבת שאנחנו נחותות (כנראה) ומחליטה בלי להניד עפעף לשלם לנו על העבודה שלנו, הזהה לזו של הגבר, בין% 20 עד 30% פחות ואנחנו מצד שני לא עושות כלום. ולמה? ככה… כי אנחנו נשים. אז ככל שהפרסומת הזו בוטה עם התוכן המכוער מצד אחד וההגשה הרגועה מצד אחר היא מעולה כי היא גורמת לך להגיד בסוף, באמת לא ברור על סמך מה ולמה האפליה…? וגורמת לך להבין ולו לרגע שמדובר על אחד המחדלים הכי גדולים בימינו. ולייצר תחושה כזו, בפרסומת, באמצעות השוואה פשוטה שמראה אפליה זה הישג גדול. בקיצור תראו
מזדקנים בכבוד
בעידן שבו ישנה הערצה כמעט עיוורת לכל מה שצעיר, שהמשפט 30 הוא ה20 החדש (וכן הלאה) לא עומד במבחן המציאות כי פשוט מעדיפים את ה20 על פני ה30 ומעלה, יש משהו מעורר הערכה וחדשני בפרסומת שמדברת על זקנה או יותר נכון לכבד את הזקנה. אנחנו חרדים מהתבגרות מזקנת. חווים משבר כל עשור שעובר כי החיים נגמרים להם לאט לאט ואנחנו הופכים לפחות ופחות רלבנטיים עם פחות ופחות סיכוי, אבל חשוב לזכור גם בעידן שלנו שבו כולנו רק עסוקים בלהצעיר את עצמנו כדי שחס וחלילה לא ישמו אותנו על קצה הקרחון הרחוק ויסתלקו, שזה בסדר להתבגר, להזדקן, פשוט צריך לשמור על ראש פתוח, חשיבה חיובית, ויטאליות, לחסוך כסף והכל יהיה בסדר. ומעבר להכל, הפרסומת הזו של ארגון בשם AGE UK באנגליה מצליחה להיות מכובדת ומכבדת ואפילו חדשנית כשהיא מדברת על זקנה. הVOICE OVER הוא של השחקן כריסטופר לי (סארומן מסדרת שר הטבעות) מקריא שיר של משורר בריטי בשם רוג'ר מקגו. הסרטון מרגש ממש והמטרה המוצהרת שלו היא לגרום לכולם לאהוב את הזקנה, או כמו שהם קוראים לזה את לחיים המאוחרים (בתרגום חופשי) אז נכון שאני עדיין לא ששה להתחיל את החיים המאוחרים, שאני חוששת כמו כל בני דורי שפשוט לא יהיה לנו כסף להתקיים כזקנים בפרישה, אבל אני חושבת שהפרסומת הזו בהחלט גורמת לך להסתכל אחרת על הזקנה אפילו לשניה ובעיני היא אפילו מצליחה לגרום לך להכנס לאתר ולתרום תרומה כספית. יש משהו בשיר ובצילומים שמזכיר לך שכולנו בסוף נגמור ככה שלכולנו יש סבא/סבתא/אמא/אבא שכבר נמצאים בגילאים הללו ואם כבר זקנה אז לפחות שיהיה לנו נעים ומכבד…
לא בדיוק אבל בערך
לפני כמה ימים כתבתי כאן על המיאוס שלי מפרסומות ילדים אבל הנה אחת עם טוויסט חמוד להפליא. ילדים עם כל התמימות של ילדים, מוקלטים בזמן שהם מנהלים דיון על סוכריות, הקולות החמודים שלהם משוחקים על ידי מבוגרים מה שהופך את הדיון בדבר סוכריית הג'לי הכי טובה לחמוד בהחלט.
פרסומת פשוטה ולעניין, בלי הרבה טררם, לוקיישן אחד, נקי והקלטת שיחה מקסימה של ילדים מדברים על סוכריות. פשוט וקולע. אהבתי…
יחי הילדות
הנה אני מוציאה את זה החוצה…שמישהו בבקשה יסביר לי מה עובר בזמן האחרון (או הלא כל כך אחרון) על כל המפרסמים הישראלים, לפחות רובם? למה כל הפסקת פרסומות נשמעת כמו ביקור בגן? למה כל פרסומת ולא משנה אם היא לבנק, לביטוח, לחברות תעשיה, לסבון, לאינטרנט או למיץ מלווה בקול ילדותי חביב, בכוכב ילד, בילד וזהו? מה הולך אנשים??
אז נכון שאין על חיות וילדים בפרסומות אבל יש הרגשה שקצת הגזמתם לאחרונה ואני מנסה להבין למה? האם זו הדרך שלכם לחבב עלינו את כיל? האם זו הדרך לתת לנו, הציבור, ההדיוט (ואולי לטעמכם האדיוט) לבלוע את הגלולה המרה? כי אם ילד מסביר הכל נשמע הרבה יותר עדין? זהו, נמאס לי…אחרי חודשים שאני רואה את התופעה הגיע הזמן שלי להגיד, יאללה חלאס.
איפה היצירתיות נעלמה? אם הדבר היחיד שעולה במוחכם כשאתם ניגשים למשימה הוא ילד, זה אומר דרשני. אז ישבתם וחשבתם לעצמכם, איך נעביר את המסר בצורה הטובה ביותר, איך נייצר הזדהות, חיבה למותג ואז הברקתם "ילד"! מהר הקופי רשם איזה טקסט ורצתם לצלם.
בבקשה רבותי, קחו את עצמכם בידיים, תפתחו את הראש. ילד זה לא להיות יצירתי, בימנו זה ללכת על האופציה הקלה ביותר להעביר מסר וחבל. אצלי זה כבר הצליח לייצר אנטגוניזם. לא יודעת מה אתכם (?)
בכל אופן, רציתם ילדים? אז קיבלתם. אלא שבפרסומת הזו מזכירים לנו שילדים אולי רוצים להיות כמו המבוגרים אבל הם עדיין ילדים, פרסומת חביבה למדי. אני אומנם לא מחובבי מקדונלדס והייתי מעדיפה שלא יהיו להם פרסומות וזהו, אבל לפחות הם זוכרים את מה שכאן נראה ששכחו, ילד הוא רק ילד…
טמפונים וחיתולים
פרסומות של חיתולים (כמו גם פרסומות לטמפונים או תחבושות) תמיד מציגה תינוקות מתקתקים עם ישבנים נקיים של דובוני אכפת לי או לחילופין תינוקות מרקדים ושרים… אלא שמצגת השווא כמובן אינה מייצגת את המציאות של תינוק העוסק בחדוות הקקי (וסליחה על הבוטות כמובן).
והנה פתאום ראיתי פרסומת לחיתולים שמייצגת את מה שיודעים (כולם ולא רק הורים). זה מלכלך, זה לא הכי נעים ולפעמים אתם גם לא מוכנים.
נדמה לי שזו דוגמה לכך שאפשר לדבר אל הורים בגובה העיניים, לעשות פרסומת שפוגעת בול בלי לנסות לרגש יותר מידי ולהפוך את כל העניין לצמר גפן מתוק מדומיין.
בהומור ציני וטוב, מוזיקה שהולמת את התוצאה וסלוגן שאומר הכל (אנחנו מוכנים כשאת לא מוכנה) הם עשו את זה.
הבעיה היחידה שנותרה היא פניה כמעט בלעדית לאמא
אבל ניחא
זה מצחיק זה טוב, אז אני אתגבר
watch?v=JAyx423hGnQ
קרמבו וApple, סוג של השוואה
אני שונאת את שעון החורף!! תמיד זה קורה שניה וחצי אחרי שבמקרה אני נתקלת בקרמבו על אחד המדפים בסופר. או אז, נוחתת אצלי ההבנה, הכרה, החרדה מפני הבאות, שעון החורף עומד להגיע.
כל שנה אותו ריטואל.
אני צועדת ברחוב, בוהה בעוברים ושבים, בחלונות ואז אני רואה אותו, הוא שם, מנצנץ אלי בעטיפה כחולה של ילדות, עומד בגאון כאילו מכריז מולי בהתרסה, החורף כאן! הוא מגיע והוא לא עומד ללכת בקרוב.
אני מרגישה את הדיכאון מזדחל לי בקצה עמוד השדרה והוא גומר לי את הכוחות.
אבל אז מזיזים את השעון ואז אני מבינה עד כמה בהכל פשוט אין הגיון.
הרי עוד שמש בחוץ, עוד ים וגלים, עוד אבטיחים ומלון (גם אם אחרונים), עוד שקט ויתושים של קיץ. אז למה?
החורף הישראלי לא יתחיל באמת עוד חודש חודשיים, אבל כחורף מדומיין שמכריח אותי לשעות של חשכה, יש לו את ההשפעות החורפיות עלי, משל הייתי באנטרקטיקה סובלת מתקופת חורף אפלולית וקרה. הגיון בריא נעלם מהעין בכל הקשור לשעון החורף הישראלי. אבל מה לזה ולפרסומות? קרמבו!
אפל כמו שאפל תמיד עושה, יוצאת בסדרת פרסומות, אולי לא רעה אבל גם לא הכי טובה על גבול המשעממת, שמדגישה פיצ'רים מסויימים באייפון 5, כשברקע יושב קונפסט "ההגיון הבריא" שעומד מאחורי העיצוב והמוצר כולו. כמו עונות השנה אפל רק מזכירה שהיא כאן, בפרסומות שמשמרות את המיתוג, המיצוב וההבטחה, בדיוק כמו שצריך לעשות אבל שום דבר מעבר. כמו הקרמבו שלי, אפל לא באמת צריכה פרסום. אנחנו כבר יודעים שיש להם את העיצוב הכי טוב, והטכנולוגיה הכי טובה, כי ככה הם חינכו אותנו (גם אם המציאות לפעמים מוכיחה אחרת). ואנחנו מתוכנתים למוצרים שלה, מכווננים אליהם (ועל זה בדיוק יושבת הפרסומת של סמסונג שמנסה לשים ללעג את כל אותם נוהרי תורים ואייפונים) נראה שכמו סקר הרחוב שערך ג'ימי קימל ושהראה עד כמה הלקוחות לא יודעים מימינם ומשמאלם בקשר להבדלים בין האייפונים, כך גם אפל יודעת שאין באמת הרבה הבדל, אבל את הבאזז חייבים לייצר. אז הנה לכם, כמו קרמבו טוב שפשוט נמצא שם ובזה הוא סיים את הקמפיין, הפרסומות של אפל.
סוג של סיכום שנה…
נראה שאין אפשרות לסכם את השנה הזו בלי לחזור ולדבר על מחאה, כלכלה, תחושת מצוקה, אבטלה ומחסור במקומות עבודה. כי עם המציאות שלנו קשה להתווכח. וכמה חודשים אחרי שראש ממשלתנו היקר מודיע ש"אין ארוחות חינם" ואחרי שנה שבה לא מפסיקים להסתכל לנו בעיניים ולירוק (במצח נחושה), אחרי העלאות המיסים, התירוצים העלובים, סיבוב בעיר כדי לראות את כל העסקים הקטנים שנסגרים, שיחות עם חברים על בירה (יותר מידי יקרה) על כך שהתחושה הופכת להיות יותר ויותר קשה, כשראיתי את הפרסומת הזו הרגשתי שהיא מבטאת בצורה הטובה ביותר את התחושה ופשוט מסכמת שנה. אז נכון שצרת רבים היא, או נחמת טיפשים או חצי נחמה. איך שלא תסתכלו על זה לBenetton רוב הפעמים היתה את היכולת לקיים את מה שהיא מבטיחה."United Colors" הצבעים שלה מאוגדים, מחוברים, אוניברסליים. היא רואה את הכל, כולל את המאבקים. כי כמו שאצלנו נאבקו, כך גם כמעט בכל מדינה וכמו שאצלנו עולה אחוז האבטלה, כך גם במקומות אחרים והתחושה ,נדמה ,היא אותה תחושה.
ולכן הפרסומת הזו והתחרות שבצידה, כל כך נכונה וכל כך מתאימה למותג כמו Benetton שתמיד ניסה למצב את עצמו כסוציאלי, כמתקדם ויותר מחובר. מעבר לכך ועם רגע של ציניות, נזכיר שמותג כמו Benetton שנאבק בימים אלו (כמו כל חברה אחרת) על הכסף של הלקוח, שמוציא אותו בקמצנות אין קץ (כמו בכל מקום בעולם) עושה בשכל כשהיא מעבירה את "הדיבור" , את "השיח" מהמקום של האופנה והמחיר (עוד מבצע, פחות מבצע), אל עבר האמפתיה, המאבק ותחושת השותפות.
כי כשלקוח מתקמצן על הכסף, הוא יעדיף להוציא אותו בחנות של חברה ש"מבינה אותו" "זורמת איתו באותו ראש" ו"מדברת איתו בגובה העיניים".
זהו שיח אחר בנוף הריטיילי והוא נכון היום הרבה יותר. כמובן שבריטייל כמו בריטייל מבצעים היו ויהיו וכך נכון, אבל השיח החברתי מסית את העיניים של הלקוחות ממאבק בזירת הכסף או יותר נכון ההנחות, למקום כביכול מוסרי, פוריטני יותר ובכך מעלה מדרגה את יתרונותיו של מיתוג נכון. מיתוג נכון יאפשר לחברה להעביר את השיח מזירת העלויות, שם תמיד עולה התהייה כמה נמוך אפשר לרדת, לזירה החברתית והפילוסופית. ופילוסופיה, בימים של מאבק על מהות הקיום ומשמעותה ,נתפסת הרבה יותר נכון, גם אם מאחוריה עומד ארגון שכל מטרתו היא לעשות כסף. האתר להשתתפות בתחרות http://unhate.benetton.com/
בירה ופילוסופיה
אתמול ישבנו באיזה בר. אחד כזה שהמוזיקה בו שפויה, העוצמה הגיונית והעישון (לא תאמינו) בחוץ, כך שאפשר באמת לדבר ולא רק לדמיין את מיתרי הקול בגרון שלך מתנפחים לאיטם. וכשיש זמן לדבר, פתאום מתחילים דיונים קצת יותר פילוסופיים… האם יכול להיות שאנחנו כבולים? שהחיים שלנו מתנהלים בין כלא אחד לאחר? עבודה, חשבונות, בנק, משפחה. מחוייבויות אין סוף? מהו השחרור הזה שכולם רוצים? ואיך מעבירים חיים שלמים? אני טענתי שמדובר על נקודת מבט. אני מודה ומתוודה שכשלא מדובר על דיונים פילוסופיים או ניסיונות שכנוע, גם עלי לפעמים העומס הזה עושה את שלו. והאם אם הייתי מסירה מעלי את כל הכבלים הייתי יותר מאושרת? כל בוקר בדרך לעבודה אני עוברת ליד בחור שבהעדר מילה אחרת הוא הומלס. בתחילת החודש הוא עוד נראה אדם, לאט לאט אני רואה אותו קמל והולך. את הטלפון כבר עשיתי כדי לנסות להשיג לו עזרה, לצערי הוא עדיין שם ולי אין את האומץ הדרוש כדי להתקרב ולשאול אותו למה? הוא נראה לי זר, לא מכאן והוא הולך לאבדון. אבל בעצם אין לו שום מחוייבויות. הוא הצליח להוריד מעליו את כל הכבלים. הוא לא עובד, לא לומד, לא משלם חשבונות הוא הוציא את עצמו מהמירוץ המטורף והוא נראה לי סובל. האם נהיה מאושרים אם נסיר מעלינו את הכבלים המדומיינים של חיינו? האם המחוייבויות הן אכן מחוייבויות או רק התפיסה שלנו אותן כמחוייבויות כשלאמתו של דבר מדובר על פעולות שאנחנו בוחרים? אחריות שאנחנו רוצים? לך תדע. בינתיים, בנימה אופטימית זו, פרסומות פרינט של צבא הישועה
Blabberista Blog 