Blabberista Blog


Category Archive

The following is a list of all entries from the שיווק category.

תסחט לי תפוז

לפעמים אני פתי, מודה. מן תמימות כזו שאני בוחרת בה כדי להמשיך לחיות חיים נעימים וורודים (דאע״ש בחיים לא יגיעו לכאן, לא תהיה מלחמה בקיץ הבא וכולם אוהבים את כולם נורא).

אבל זה לפעמים…

ברוב הזמן הצינויות וההסתכלות הביקורתית שולטות.

אולי זו הסיבה שכשראיתי את הפרסומת ה״די״ חדשה לפריגת עם חתיכות פרי בעיקר גיחכתי.

לא, לא מההומור הירוד, אלא מהרצון שלהם שנאמין שאכן נסחטו תפוזים ואכן הציפה שלהם מופיעה לי במיץ.

אני די בטוחה שיש שם מיץ תפוזים שעבר סחיטה, פסטור, תוספים שונים ומשונים ואו אז הוגש לשולחננו, כבר שנים שאני לא שותה את המיצים האלו מתוך מחשבה/ידיעה שיש שם בעיקר סוכר ומינוס גדול בויטמין c או כל ערך תזונתי אחר ולהשמין אני מעדיפה מפיצה!

אבל נו מילא

מעבר להכל מפתיעה ההגחכה שהיא כביכול הומור (ירוד יש לציין) שבה בחרו להעביר את המסר.

עמך ישראל לבטח ישמח, כך אמר לעצמו משרד הפרסום

תראו קטע, הוא יושב ומנער ומנערים אותו והוא כזה אדיוט איזה צחוקים

נמוך יותר מים המלח

אבל בלי קשר או אולי עם, נתקלתי בפרסומת או יותר נכון תיאור של מהלך שיווקי של רשת סופרמרקטים צרפתית – intermarche שהחליטה להקים מותג מיץ תפוזים משל עצמה ובו שעת הייצור הופכת לשם המותג ובכך מדגישה את הטריות של המיץ.

אם המיץ נעשה ב14:35 אז הוא נקרא מיץ 14:35 וזה גם שם המותג שלו.

עושים אותו בחנות עצמה, ממתגים אותו לפי השעה שבה יוצר ומעמידים במקרר.

מדליק לגמרי, יצר באזז היסטרי גם ברשת החנויות וגם און ליין ונראה כמו מהלך גאוני כדי לייצר את המיצוב של הרשת כרשת שדוגלת בטריות מעל הכל. אם רק פריגת היו חושבים על זה כמהלך שמעביר מסר של טריות ואותנטיות ולא חתיכות פרי שהם שותלים בסוף תהליך הייצור של המיץ, העולם היה נראה וורוד (או כתום) יותר.

רק חבל שכשנכנסים לאתר הרשת לא רואים ולו זכר קטן למהלך. אולי אם הייתי דוברת צרפתית..

אז שלום…תעשה טובה! אתה הרבה יותר מוכשר מזה.

ושיהיה לכולנו לרוויה!


מקדם הגנה

כיאה לאמא לילד לבנבן משהו (יש הטוענים שהגיע אלינו משבדיה הרחוקה אחרת קשה להסביר את הלבנוניות הזו ;)) אני עסוקה בלמרוח אותו טוב טוב בכל בוקר.

ובכל בוקר אנחנו עוברים דרך שלל שכנועים, הסברים, בכי, בריחה לכל עבר ומריחה שהופכת למשימה בלתי אפשרית.

עדים לכך הבגדים, הספות והצעצועים, שהופכים ללבנים לאט לאט מהמשחה.

כך שלראות את היוזמה הזו של ניוואה, עשה לי טוב בלב וקנאה ירוקה, כי כל כך בא לי שיעשו את זה גם בחופי ארצנו…

כנראה שהסצינה שמייצר לי הפעוט בכל בוקר, היא סצינה שנחווית על ידי הורים בכל מקום באשר הם. ולכן החליטו בניוואה לייצר בובה מחומר הרגיש לקרני השמש ולחלק אותה לילדים בחופים. אם לא מרחת את הבובה בקרם מקדם הגנה היא תהפוך לאדומה ואם מרחת היא תשאר בצבע העור שלה.

כל כך פשוט ומסביר לילדים את מה שעומד מאחורי ההצקות שלנו, ההורים, ולפי הצילומים אפילו יצר שיתוף פעולה מצידם.

מה שאומר שכשילד מקבל הסבר הגון, קל יותר להביא אותו לשיתוף פעולה ולנינוחות ושבובות זה עניין מדליק במיוחד.

שאפו על היוזמה

עכשיו לרגע שבו אני מקטרת : ״אני רוצה גם!!!!״

שיהיה לכם יום לוהט ונפלא 🙂


שולה זקן זה מוי כיף

לרוב אני כותבת כאן על פרסומות מחו״ל, כאלה שלא נזכה כנראה לראות בארץ. אבל הייתי חייבת מאמר מוסגר בתוך כל הדבר, הזה לטובת מה שקורה בפרסום בישראל…

נתחיל במשהו שעושה לי רע בלב ובחילה בבטן. הליהוק השנוי במחלוקת של שולה זקן.

התעצבתי מאוד לדעת שאני מכירה חלק מהאנשים שבחרו לקחת חלק בליהוק וביצירת הפרסומת הזו, תוך שהם מתהדרים בכך שהם ״אמיצים״ ״מלאי תעוזה״ ״פורצי דרך״ ״יצירתיים״ ועוד שלל סופרלטיבים, בזמן שהם שוכחים שהם איבדו הגינות, טעם טוב ויכולת לשפוט דברים על פי אמות מידה של מוסר.

שולה זקן היא לא אחרת מאשר פושעת מורשעת, אשר הואשמה בשלל אישומים כגון הלבנת הון, לקיחת שוחד, הפרת אמונים ועוד ואף זכתה לעונשים שונים. אלא שהיה לה השכל, הפה וגם הערמומיות, להקליט כדי להציל את עצמה בעור שיניה ולכן היא בחוץ ולא בכלא כפי שהיתה אמורה להיות, אילולא היתה הופכת לעדת מדינה.

הליהוק של שולה זקן הוא חסר אחריות בעיני, הוא נותן גושפנקה, תעודת הכשר לפשעים בשם הבאזז וה״יאללה בקטנה״ הישראלי והטוב והוא פוגם בתפיסת הערכים כפי שאנחנו בוחרים להעביר אותנו לבאים אחרינו.

הוא שם את המוסר, הערכים ויכולת השיפוט ההגיונית בצד והולך עם הזרם והזרם רבותי הוא לא משהו שבישראל 2015 אתה רוצה להשתייך אליו, מכיוון שהוא מאדיר פשעים ולוקח אותם בקלילות רבה מידי.

הבאזז סביב העניין הזה כבר עבר, כיאה לבאזז.

אני רק יכולה לקוות שהפרסום יזכה לכלום! לצליל לבן וריק ויוכיח שהפשע לא משתלם. לצערי אני די בטוחה שאתבדה…

ולמשהו חיובי, כי חייבים קצת חיובי בתוך כל הדבר הזה…

הפרסומת החדשה של כיף עושה לי באמת כיף.

היא קיצבית, קייצית ונעימה לאוזן ולעין. רק אם היו עושים לנו טובה ומעבירים את הלוגו מיתוג מחדש הכל היה הרבה יותר, ובכן… כיף

שיהיה לכם יום נפלא של קיץ 🙂

https://www.youtube.com/watch?v=UG-Ey0KtQs4


קסם של מילה

זוכרים שפעם היינו משחקים משחקי קופסא?

זוכרים את עוד אות? או scrabble בשמו הלועזי?

עכשיו לכו תלהיבו אנשים לשחק בזה כשבצד השני יש טלויזיה, מחשב ועוד כל מיני דברים שצריך רק להדליק ולהסתכל?

זה איך?

קודם כל תפנו לקהל יעד בוגר

אח״כ תפיקו סרט פרסומת הורס

ותתנו למילים לדבר

חברת המשחקים mattel games היא סוג של גאון פרסומי בחלק מהמקרים.

הם עושים פרסומות מעולות מכל הסוגים (הקודמת היתה אמביאנט של משחק ענק בקניון עם מלא הפתעות)

האחרונה היא פרסומת לscrabble שכפי שציינתי פונה לקהל בוגר ונותנת במה למילים ולקסם שלהן

אני אהבתי מאוד


זה בילבורד או קיר טיפוס?

היכולת לייצר עניין בפרסום היא תמיד משימה.

אנחנו כל כך מוצפים במסרים וכל כך למודי פרסום, שרוב הסיכויים שזה יעבור אצלנו ויצא.

יכנס מהעין, יחדור לאוזן ויצא מהצד השני.

לא באמת יצליח להשאר שם לזמן רב.

לא סתם טוענים יודעי דבר, שכדי לחדור לתודעת לקוח, צריך מינימום של 8 ״מפגשים״ על פלטפורמות שונות איתו, כדי להתחיל ליצר מודעות.

במקרה הנ״ל, נראה לי שהפרסום הצליח בפעם אחת טובה במיוחד לחדור לתודעה.

וזה האמת, כל היופי באמביאנט.

היכולת להשתמש בנוף לטובת הפרסום בדרכים שהן שונות, מאתגרות, מייצרות באזז ועניין ובעיקר תופסות נכון את העין, הקשב ולפעמים גם את הלב.

מותג משקאות אנרגיה וויטמינים powerade  יצר לוחות מודעות, בילבורדים, שהם גם מתקני כושר.

כאלו שאתה יכול להשתמש בהם כדי להוכיח לעצמך ולאחרים, שיש לך יותר כוח ממה שאתה חושב.

אז קודם כל יש כאן יצירת מעורבות, הנעה לפעולה (אנשים באמת שיחקו עם המתקנים)

ויש כאן חשיפה

ויש כאן עניין

ויש כאן באזז

ויש בסוף, חלוקת טעימות של משקה אנרגיה.

מה עוד נבקש מפרסום?

בקיצור, כמעט מושלם ואפילו מעלה חיוך…


חם לי מוות, אז בא לי רק לצחוק

חם לי, חם לי, חם לי, חם לי, וגו׳, וחוזר חלילה, ואומר, וכו׳…

אז אני קוטרית! בסדר ?! כשחורף אני רוצה קיץ. כשקיץ / שרב, אני רוצה קצת קר, הכל נכון

אבל זו אני וככה בא לי

בימים כאלו של חום בא לי הרבה קר וגם בא לי לצחוק

המוח שלי הופך לעיסה עדינה של כלום

לספוג עם יותר מידי חורים שלא סופג דבר

לטבולה רסה

אני רוצה לצחוק אני רוצה לגחך אני רוצה לקבל את המידע שלי ויזואלי

תביאו לי ספר עם ציורים אני אהנה מכל רגע

תביאו לי את יוליסס, אני אבכה וארצה לראות האח הגדול

אז לטובת מזג האוויר והmood הנוכחי שלי, הנה אחת שהצחיקה אותי מאוד מה שגרם לי לשגע לבנזוג את השכל שיראה את כולה כולל כל הסדרה

(לבנזוג שלום והוא אפילו השתעשע מהצפיה)

אני מאחלת לכם קרירות קרטיבית אוורירית ונעימה


אוקיי אז…

יש אנשים ויש אנשים שמתעניינים בנעליים. בעצם ליתר דיוק סניקרס

הם עד כדי כך מתעניינים בסניקרס שיצרו לזה מגזין

מדהים בעיני

כלומר, ראיתי בעבר סרטים תיעודיים על העניין

על זה שזה יותר תרבות, פולקלור, הצהרה שהיא גם אופנתית וגם אשיותית, אבל לרגע לא חשבתי שזה יכול לעניין מישהו עד כדי קריאת מגזין על סניקרס…

אבל הנה, יש.

ואיך גיליתי שיש?

כי יש להם פרסומות פרינט חמודות להפליא למגזין

ובשיטוטים האחרונים שלי גיליתי אותם ונדלקתי

לא על המגזין (למרות שאולי גם עליו ) אלא על האיורים, הצבעוניות, הכיפיות שיצאה מהנייר.

עשה לי חשק לנעול את הסניקרס התורניות שלי ולצאת בריקוד.

ומי יודע… אולי לפתח איזה פטיש חדש לסניקרס.

sneaker-freaker-final-print_poster-2015_dragged_aotw sneaker-freaker-final-print_poster-2015_dragged_4_aotw sneaker-freaker-final-print_poster-2015_dragged_2_aotwsneaker-freaker-final-print_poster-2015_dragged_3_aotw


OMG אני מאושרת

אלוהים איזה כיף. תפתחו רמקולים על פול ווליום! תפקחו טוב טוב את העיניים ותסתכלו!!

צריך אומץ לעשות פרסומת כמו של ארגון הספורט האנגלי הזה אבל כשזה קורה זה עושה אותי מאושרת.

בארגון הספורט Sport England, הבינו שבמרבית המקרים על פי סקרים, נשים (וגם גברים), לא יוצאים לעשות ספורט בגלל חשש מביקורת וממה יגידו. ברור! כשכוסיות רצות בפרסומות, אין סיבה שאת עם כל הצלוליט שלך (שקיים לגמרי במציאות מנותקת הפוטושופ) לא תפחדי לפתוח את הדלת ללבוש טייץ צמוד צמוד ולצאת לרוץ ואולי להראות קצת כמו מפגרת בדרך 🙂

הפרסומת הזו היא כולה הנאה מהחיים, היא אמיצה, בוטה, נכונה ולגמרי מוצלחת. אם לשפוט לפי התחושות שהיו לי אחרי שראיתי אותה כשרק התחשק לי לפתוח את הדלת למרות כל הגשם שבחוץ ולרוץ, לרוץ, לרוץ.

מוזיקה של מייסי אליוט שלפני הדיאטה שלה היתה הראפרית השמנה ההיא מהMTV שאומרת הכל בפנים, הולמת במיוחד את המעמד.

יאללה צאו החוצה לעשות מה שבא לכם. בסוף כולנו כאלה ומותר לנו להראות הכי מטופשים…

ולמי שלא הבין… לגמרי אהבתי

עכשיו רק חסר שנייקי ירימו את הכפפה ויבינו שמודל הספורטאי ה"הו כה מוצלח" לא ממש גורם לפשוטי העם לצאת החוצה. מודלים מציאותיים כנראה יעשו יותר טוב את העבודה.


נו, אז יש סופה, אז מה?

טוב, מה נסגר עם המדינה הזו? הרי זה לא שבחדשות צריכים לחפש שעות אחרי אייטם מעניין, נכון? אז יש חורף, אז מה? למה זה אומר שכולם בכוננות כאילו מלחמה? למה אני מקבלת מאמא שלי סמס על הבוקר עם רשימת פריטים שצריך ב"סופה" סערה? בכל מקרה סופה מחייבת שמיכת פוך עבה ושריצה על ספה, לרוב תוך בהייה אל מסך (כי הרי אנחנו כבר לא בוהים יותר בחלל). בתור אמא טרייה אני מוצאת שהפסקתי לראות טלוויזיה מהפן החינוכי, כדי שהילד שלי לא יהיה חשוף מגיל צעיר לכל הזבל שמאכילים אותנו שם (הכל הולך, מישהו?).  מי שחושב שטלוויזיה זה דבר טוב לילדים שלו שירים יד… אני מעריכה שרובכם השארתם את היד בכיס. בתור ילידת שנות ה70 שצפתה בהרבה יותר מידי טלוויזיה (עם רשות ובלי רשות) אני בהחלט חושבת שצפיה מרובה בתכנים בטלוויזיה היא לא בדיוק הדבר הכי חינוכי/ משפחתי/ תקשורתי שיש. אבל אני חייבת להוריד את הכובע בפני נטפליקס שלקחו בדיוק את הגישה הזו ונכנסו לה ישר ללבן של העין… ילדים? צ'ק חמידות? צ'ק, משפחתיות? צ'ק. ומי היה מאמין, בסוף גם אפשר לנהל שיחה משפחתית ערה על מה שראינו… נטפליקס יודעים מה כולם חושבים. שלשבת ולבהות במסך במקום לעשות משהו זה פשוט לא ראוי ובדיוק משום כך היא מציגה את ההפך. משפחות שלמות יושבות על ספה רובן עטופות בשמיכה וצופות ביחד בסרטים. הנה מה טוב ומה נעים. והם כולם מקסימים כמו ערב חג מולד והם כולם מתפקדים והילדים אפילו וורבליים ומתוקים אמיתיים. בחיי שזה עובד. הרי מה יותר מלראות את הפרסומת הזו ולחשוב לעצמך, נו טוב… הרי קר בחוץ וכבר נמאס לחפש מה לעשות, אז נשב כולנו יחד ונראה סרט טוב. אנחנו הרי מחפשים את הצידוק. בעיני פרסומת מעולה, שעושה את העבודה בצורה נהדרת. הדבר היחיד שעוד מפריע לי הוא שגם אחרי שראיתי את זה אני עדיין בטוחה שיצופו בי רגשות אשמה אם אמצא את עצמי מבהה (יעני גורמת לו לבהות) את הילד שלי מול מסך ובנוסף עצה קטנה. אם ניסיתם להרחיק מאיתנו את דימוי הבטטת כורסא, לשים שתי ילדות צעירות על כורסאות טלויזיה (המתקראות באנגלית lazy boy) זו קצת יירייה ברגל. חוצמזה, פשוט מהמם. 


אז נכון ש…

נכון שפתאום מדברים על זה יותר אבל אני חשבתי על זה קודם :). על כך שכל הפסקת פרסומות (רדיו או טלויזיה) מציפה אותי בשלל פרסומי לפ"מ או חברות ממשלתיות, כאילו היינו בברית המועצות (או רוסיה של פוטין לצורך העניין). איך יכול להיות שכל כך הרבה מהכסף שלי/שלנו (שאין לי ) עובר לטובת פרסומות שעסוקות בלהסביר לי באיזה מקום מקסים ונכון ואוטופי אני גרה וכמה החיים טובים, אה… וגם איך צריך להתנהג. ההצפה הזו, שמעולם לא היתה כאן קודם היא הצורך לנפנף. להגיד תראו חבר'ה, שלנו יותר גדול משל אלה. כי הרי אם לא תראה שעשית, זה כאילו שלא עשית בכלל ואם תגיד משהו זה תמיד עדיף על לשתוק. אז מה זה משנה שאת השטרות החדשים אין לנו ברירה אלא לקבל? מפרסמים! ומה זה משנה שחברת חשמל יש כאן רק אחת ללא שום תחרות? מפרסמים! ומה זה משנה שאם יחליטו להפסיק חלוקת שקיות ניילון בחנויות, נצטרך להפסיק? מפרסמים! ומה זה משנה אם כי"ל זכו במכרז שקטונתי מלהבין? מפרסמים. ומי ידע שאני חיה במדינה כזו נאורה שמדברת על שיתוף האחר והביטוח הלאומי כל כך נפלא שאיך בכלל אפשר לרצות לקבל שירות אחר. הכל נהדר, הכל מקסים, הכל עובד ומתקתק. לפחות לפי הפרסומים… ובינתיים, ביקום המקביל שלנו, שנקרא לו המציאות אני מרגישה איך הכל הפך כאן ללאומני, לאומי. איך הם חושבים שמשהו מהפרסומים האלו עובד (ואין לי מושג איך הם מודדים את זה) והם מפרסמים, והרבה. הרבה יותר מידי. בלי טוב טעם בלי מחשבה עם הרבה פרזנטורים, פריסת מדיה הזויה ויקרה הרבה יותר מידי. לא עבורם כמובן, אלא לכם ולי

לפ"מ