כשאין מילים

ביום כזה שמתחיל שחור, לפעמים אין לי מילים.
אני מנסה להמשיך כרגיל, כי זה מה שהורגלנו לעשות. מעטות הפעמים שבהם הלב הישראלי נחמץ כל כך עד שהשגרה שלך לא יכולה לחזור לעצמה. היום זה יום כזה. אני יודעת שאין קשר בין התוכן שאותו בחרתי לפרסם בבלוג לבין הצורך שלי להגיד משהו.
משהו על המשפחה הזו שלצערנו נפגעה פעמיים, על הילד הזה (כן, ילד למרות הכל) ששאף וחלם ורצה והגיע ונפל.
ההגיון לא מצליח להבין כמה כאב יאלצו להכיל שם, כמה עוצמות יאלצו להשיג.
אין מילות נחמה ביום כזה. הזמן לא יעשה את שלו, הוא רק יעלה טיפות אבק על זכרון חי ובועט.
רק אגיד שליבי יוצא אל משפחת רמון.
ואם יורשה לי במילה אחת קטנה, לכל כלי התקשורת שבזמן האחרון יוצאים בהכרזות מוות עוד לפני שהממשפחה גילתה, די לכם! שבו בשקט, תנו כבוד לזמן החולף מרגע החשש ועד לידיעה, תפסיקו לזרז את הקץ.
הקץ יגיע וגם אם לא תהיו הראשונים בהכרזה לפחות תצאו בני אדם!

---