Blabberista Blog


נו, אז יש סופה, אז מה?

טוב, מה נסגר עם המדינה הזו? הרי זה לא שבחדשות צריכים לחפש שעות אחרי אייטם מעניין, נכון? אז יש חורף, אז מה? למה זה אומר שכולם בכוננות כאילו מלחמה? למה אני מקבלת מאמא שלי סמס על הבוקר עם רשימת פריטים שצריך ב"סופה" סערה? בכל מקרה סופה מחייבת שמיכת פוך עבה ושריצה על ספה, לרוב תוך בהייה אל מסך (כי הרי אנחנו כבר לא בוהים יותר בחלל). בתור אמא טרייה אני מוצאת שהפסקתי לראות טלוויזיה מהפן החינוכי, כדי שהילד שלי לא יהיה חשוף מגיל צעיר לכל הזבל שמאכילים אותנו שם (הכל הולך, מישהו?).  מי שחושב שטלוויזיה זה דבר טוב לילדים שלו שירים יד… אני מעריכה שרובכם השארתם את היד בכיס. בתור ילידת שנות ה70 שצפתה בהרבה יותר מידי טלוויזיה (עם רשות ובלי רשות) אני בהחלט חושבת שצפיה מרובה בתכנים בטלוויזיה היא לא בדיוק הדבר הכי חינוכי/ משפחתי/ תקשורתי שיש. אבל אני חייבת להוריד את הכובע בפני נטפליקס שלקחו בדיוק את הגישה הזו ונכנסו לה ישר ללבן של העין… ילדים? צ'ק חמידות? צ'ק, משפחתיות? צ'ק. ומי היה מאמין, בסוף גם אפשר לנהל שיחה משפחתית ערה על מה שראינו… נטפליקס יודעים מה כולם חושבים. שלשבת ולבהות במסך במקום לעשות משהו זה פשוט לא ראוי ובדיוק משום כך היא מציגה את ההפך. משפחות שלמות יושבות על ספה רובן עטופות בשמיכה וצופות ביחד בסרטים. הנה מה טוב ומה נעים. והם כולם מקסימים כמו ערב חג מולד והם כולם מתפקדים והילדים אפילו וורבליים ומתוקים אמיתיים. בחיי שזה עובד. הרי מה יותר מלראות את הפרסומת הזו ולחשוב לעצמך, נו טוב… הרי קר בחוץ וכבר נמאס לחפש מה לעשות, אז נשב כולנו יחד ונראה סרט טוב. אנחנו הרי מחפשים את הצידוק. בעיני פרסומת מעולה, שעושה את העבודה בצורה נהדרת. הדבר היחיד שעוד מפריע לי הוא שגם אחרי שראיתי את זה אני עדיין בטוחה שיצופו בי רגשות אשמה אם אמצא את עצמי מבהה (יעני גורמת לו לבהות) את הילד שלי מול מסך ובנוסף עצה קטנה. אם ניסיתם להרחיק מאיתנו את דימוי הבטטת כורסא, לשים שתי ילדות צעירות על כורסאות טלויזיה (המתקראות באנגלית lazy boy) זו קצת יירייה ברגל. חוצמזה, פשוט מהמם. 


איך נכנעתי לעולם הבלוגים (או לחץ חברתי)

יום רביעי בערב. האמת שכל מה שבא לי לעשות זה ללכת לישון.

לא אני לא בנאדם דכאוני אני פשוט מאוד עיייייפה. לעבוד כל היום ולהוציא אנרגיה לפעמים על כלום, זה מעייף מאוד.

אבל לא זו הסיבה שאני כותבת. לכל מי שעדיין לא הבין, היום אם אתה לא באינטרנט (בערך בכל רשת חברתית שקיימת) אתה פשוט לא קיים. ונכון, נכון שאת רוב החברים שלך בפייסבוק אתה לא באמת מכיר. נכון שכל שניה לעדכן סטטוס ב20 רשתות זה מעייף, נכון שלפעמים לא ממש מתחשק לך להתבלג, אבל אתה מוכרח. המציאות מדברת והיא צועקת לי לתוך האוזן – תפתחי בלוג ומהר.

איך זה קרה, אתם שואלים?

כתיבה בשבילי היא סם החיים, אני אוהבת את זה כל כך. חוצמזה ללהג על כל דבר בכלל עושה לי את זה… הרי כמו כל ישראלית מצויה גם לי יש דעות על כל דבר, אז למה לא בעצם??

מעכשיו הבלוג יחליף את פיסות הנייר שמתרוצצות אצלי בבית.

על מה? חוץ מפה ושם מילים על הא ודא, אכתוב בעיקר על שיווק, פרסום ומה שביניהם.

ולמה? כי זה המקצוע שלי. מזעזע ככל שישמע את זה אני עושה כבר שנים.

תהנו? תהנו!

אני מקווה

יאללה בי, להתראות בפוסט הבא 🙂