בירה ופילוסופיה
אתמול ישבנו באיזה בר. אחד כזה שהמוזיקה בו שפויה, העוצמה הגיונית והעישון (לא תאמינו) בחוץ, כך שאפשר באמת לדבר ולא רק לדמיין את מיתרי הקול בגרון שלך מתנפחים לאיטם. וכשיש זמן לדבר, פתאום מתחילים דיונים קצת יותר פילוסופיים… האם יכול להיות שאנחנו כבולים? שהחיים שלנו מתנהלים בין כלא אחד לאחר? עבודה, חשבונות, בנק, משפחה. מחוייבויות אין סוף? מהו השחרור הזה שכולם רוצים? ואיך מעבירים חיים שלמים? אני טענתי שמדובר על נקודת מבט. אני מודה ומתוודה שכשלא מדובר על דיונים פילוסופיים או ניסיונות שכנוע, גם עלי לפעמים העומס הזה עושה את שלו. והאם אם הייתי מסירה מעלי את כל הכבלים הייתי יותר מאושרת? כל בוקר בדרך לעבודה אני עוברת ליד בחור שבהעדר מילה אחרת הוא הומלס. בתחילת החודש הוא עוד נראה אדם, לאט לאט אני רואה אותו קמל והולך. את הטלפון כבר עשיתי כדי לנסות להשיג לו עזרה, לצערי הוא עדיין שם ולי אין את האומץ הדרוש כדי להתקרב ולשאול אותו למה? הוא נראה לי זר, לא מכאן והוא הולך לאבדון. אבל בעצם אין לו שום מחוייבויות. הוא הצליח להוריד מעליו את כל הכבלים. הוא לא עובד, לא לומד, לא משלם חשבונות הוא הוציא את עצמו מהמירוץ המטורף והוא נראה לי סובל. האם נהיה מאושרים אם נסיר מעלינו את הכבלים המדומיינים של חיינו? האם המחוייבויות הן אכן מחוייבויות או רק התפיסה שלנו אותן כמחוייבויות כשלאמתו של דבר מדובר על פעולות שאנחנו בוחרים? אחריות שאנחנו רוצים? לך תדע. בינתיים, בנימה אופטימית זו, פרסומות פרינט של צבא הישועה
