בירה ופילוסופיה
אתמול ישבנו באיזה בר. אחד כזה שהמוזיקה בו שפויה, העוצמה הגיונית והעישון (לא תאמינו) בחוץ, כך שאפשר באמת לדבר ולא רק לדמיין את מיתרי הקול בגרון שלך מתנפחים לאיטם. וכשיש זמן לדבר, פתאום מתחילים דיונים קצת יותר פילוסופיים… האם יכול להיות שאנחנו כבולים? שהחיים שלנו מתנהלים בין כלא אחד לאחר? עבודה, חשבונות, בנק, משפחה. מחוייבויות אין סוף? מהו השחרור הזה שכולם רוצים? ואיך מעבירים חיים שלמים? אני טענתי שמדובר על נקודת מבט. אני מודה ומתוודה שכשלא מדובר על דיונים פילוסופיים או ניסיונות שכנוע, גם עלי לפעמים העומס הזה עושה את שלו. והאם אם הייתי מסירה מעלי את כל הכבלים הייתי יותר מאושרת? כל בוקר בדרך לעבודה אני עוברת ליד בחור שבהעדר מילה אחרת הוא הומלס. בתחילת החודש הוא עוד נראה אדם, לאט לאט אני רואה אותו קמל והולך. את הטלפון כבר עשיתי כדי לנסות להשיג לו עזרה, לצערי הוא עדיין שם ולי אין את האומץ הדרוש כדי להתקרב ולשאול אותו למה? הוא נראה לי זר, לא מכאן והוא הולך לאבדון. אבל בעצם אין לו שום מחוייבויות. הוא הצליח להוריד מעליו את כל הכבלים. הוא לא עובד, לא לומד, לא משלם חשבונות הוא הוציא את עצמו מהמירוץ המטורף והוא נראה לי סובל. האם נהיה מאושרים אם נסיר מעלינו את הכבלים המדומיינים של חיינו? האם המחוייבויות הן אכן מחוייבויות או רק התפיסה שלנו אותן כמחוייבויות כשלאמתו של דבר מדובר על פעולות שאנחנו בוחרים? אחריות שאנחנו רוצים? לך תדע. בינתיים, בנימה אופטימית זו, פרסומות פרינט של צבא הישועה
פרינטים ודקה
עברו כבר שבועיים מאז שהעליתי לכאן איזה פוסט קטן. שבועיים שבהם הספקנו לעשות המון. בין השאר לחגוג יומולדת במשך 3 ימים שלמים! אני שימשתי כמתכננת ומוציאה לפועל, החברים שימשו כחברים נפלאים. חוצמזה היו הרבה נסיעות צפון, דרום, הרבה עבודה וגם אני מודה, הרבה מנוחה… סוג של התנהלות שנעה בין ספונטנית למתוכננת למשעי. נהנינו, כך אני רוצה להאמין, מהתא הקטן שלנו. פחות נהנינו ממה שקורה במדינה. אתמול במקרה ראיתי באינטרנט את התוכנית הנפלאה קאמבק ,שלפעמים אין לך מושג מה כאן הלצה ומה אמת. בין לבין דיבר שם "לי-כיף" (אורי גוטליב),המגיש "החתיך" על הצעת החוק החדשה של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, בנוגע לקריאת המואזין. האזנתי, נחרדתי ושאלתי את הנוכח אם הדברים נכונים. נאמר לי שכן. כזו אני, משתדלת לשמוע חדשות כמה שפחות, פשוט כי זה עושה לי רע. לפעמים אני מוציאה את הראש מעל פני השטח, בודקת מה השתנה, מקווה לא להפגע, מגלה וחוזרת לי למחילה בתוך קיום צמר גפני. אבל המידע חודר, הדרת נשים, מאבקים אלימים, ממשלה מחורפנת ועוד הרשימה ארוכה. בינתיים אני כאן, בפרסומות, שמחה להעביר את הזמן שלי במשהו שהוא פחות קיומי. אז לקראת השבת שעומדת להגיע אלינו ואיתה כל הרוגע שאפשר לגייס, הנה כמה פרינטים שלדעתי שווים איזו דקה וגם (אם כבר הוצאנו את הראש) פרסומת של קרן הלב הבריטית על איך בדיוק עושים את זה היום. מקווה שתהנו
סטטוס ממוחזר
אלוהים יעזור לי והעולם יסלח לי אני פשוט לא מספיקה. או שאני לא מספיקה או שאני לא מוצאת את הפרסומת/המודעה שעושה לי את זה מספיק בשביל שבכלל אתיישב ואכתוב משהו עליה או עלי או על בכלל. בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי בנסיעות מצפון לדרום במכונית שהיא בלשון המעטה "גדולה ממידותי" במראה, בתחושה, בהרגשה. סטטוס הוא אישו (ולא הסטטוס של הפייסבוק, נושא אחר לחלוטין), הוא קטע, הוא כל הזמן שם. אנחנו קונים כדי להרגיש משהו, כדי לשדר משהו, כדי שיחשבו עלינו משהו. הבעיה היחידה היא שבזמן שאנחנו עסוקים במה יחשבו עלינו, הסובבים אותנו חושבים בדיוק אותו הדבר. משחק סכום אפס קוראים לזה. אז סמל הסטטוס החדש שלי, שדבוק אלי באל כרחי מייצר אצלי מחשבות ובעיות חניה רבות. להחנות ספינת חלל בתל אביב זה לא עניין קל. בינתיים העולם מחייך אלי ואני מצליחה למצוא חניה, אבל לא לעולם חוסן. עד שזה יקרה, הנה פרסומת לרעיון חדש ישן מחזור
לילה טוב
צמרמורות
אני מאוד אוהבת סיכומי שנה. יש בהם משהו מרגש שגורם לי לצמרמורות בכל הגוף מהנאה. משהו שגורם להסתכל עלינו, עליך מהצד ולהגיד וואו, את כל זה עברתי, חוויתי, הייתי וזה מרשים. גוגל חיים אותנו רגע אחרי רגע, עוברים איתנו ואנחנו איתם כל שניה. ולכן מתבקש שדווקא הם יעשו כזה סיכום, מהאלה המרגשים שעושים לי צמרמורות. באמצעות Zeitgeist עשו בגוגל בחינה של פופולריות החיפושים שלנו, אזרחי העולם הגדול וראו זה פלא, החיפושים שלנו משקפים את מה שקרה בעולם. גוגל הופכת לחלק אינהרנטי ממי שאנחנו. אז לפני שבכל פינה נידחת מסכמים לנו את העונה, קבלו דקה ומשהו של סיכום שנה שמשקף את המציאות שלנו כמו שרק גוגל יכולים לעשות. ותעזו להגיד לי אח"כ שלא היתה לכם איזו צמרמורת קלה…
בא לי סופגניה
תנו לי רק לציין עובדה מרגשת, חג האורים בפתח ואיתו ההסכמה הכלל ארצית שמותר לאכול כל מיני בצקים מטוגנים ומשמינים בעליל, ממולאים בריבה רותחת בלי לחשוב על הקלוריות כי אכלנו רק חתיכה אחת וכמובן שמותר ואף רצוי לקבל מתנות. הלא איך נרגיש יהודים במלוא מובן המילה אם לא ננכס לעצמנו קצת מנהגי גויים? אני לגמרי בעד. לפני שיתחילו שמונת הימים הללו (ויש משפחות ואני מכירה אותן באופן כמעט אישי, שמחלקות כל יום מתנה), הנה המלצה של הצלב האדום, איך לקנות מתנה. אני את שלי רוצה נוצצת, כמה שיותר, אתם את שלכם תוכלו לתת בעזרת סוג של תרומה. אני משוגעת על אנימציה ובגלגול הבא שלי אני בטוחה שאוולד כצאצאית מדרגה ראשונה של וולט דיסני או של פיקסר אבל בינתיים אני נהנית לראות. הצלב האדום משכנע (די טוב, יש לומר), באמצעות ספוט קצר, שלקנות סתם דברים זה לא באמת שווה. אני קניתי
בסוף תזילו דמעה
לא באמת בכיתי. לא באמת אבל כמעט. ממש, ממש כמעט. היא היתה שם ואני יודעת שהיא עמדה לצאת כי הרגשתי את העקצוץ הזה רגע לפני שהיא עומדת לי בצד של העין. אבל היא לא יצאה. אתם לעומת זאת, אולי אצלכם היא תבוא, אבל לא בטוח. שלא תבואו אלי אח"כ בטענה…זה קצר. שתיים ומשהו דקות, אבל יש בזה הרבה. בארה"ב, כך נראה לי, יותר מאשר בישראל, אלימות בבתי הספר היא עניין שבשגרה. הנה ספוט, קצת אחר, של מועצת ההורים הארצית בבתי הספר. אולי, רק אולי תזילו דמעה
Losers from Everynone on Vimeo.
התנהגות צרכנים (מדע לא בדוק)
פעם חשבתי שאני מבינה בהתנהגות צרכנים אבל בימים שאני מגיעה הביתה בערב, פותחת את הבלוג שלי ומגלה שביקרו בו מלללא אנשים אחרי שלא עדכנתי כלום כמה ימים, אני פשוט מופתעת. אז מה עשיתי עד עכשיו? ראיתי סרט (חבובות) וגיליתי שזכרונות צריכים להשאר בדיוק כך, זכרונות. הורדתי ושמתי לק כיאה לאשה שבי ושוב התיישבתי מול המחשב. חמש דקות בפוטושופ (כבר סיפרתי כאן שאני משוגעת על התוכנה הזו?) וכבר אני מחפשת פרסומות. קבלו שתיים ממש שוות של אולד ספייס שהחזירו לי את החתיך שלהם ועוד אחת של פסטיבל סרטים
Whistler Film Festival – Princess from thisisdare on Vimeo.
לילה טוב…
כלכלה מתונה
כשאני רעבה אני לא מצליחה לקנות שום דבר. משוטטת בסופר, עומדת מול שפע ההיצע ולרוב חוזרת הביתה עם איזה מקסימום תפוח או מעדן. אבל כשאני יוצאת למשל לקנות שמלה חדשה או נעליים, כלום לא מצליח לעצור אותי. הרעב שלי שם רק ממקד אותי במטרה והנה בבוקר פתחתי וראיתי עיתון כלכלה.
החדשות הכלכליות היום טענו שהאמריקאים בזבזו השנה אפילו יותר משבזבזו ב2007 שנחשבה שנת השפע, עוד אומרים עיתוני הכלכלה שני עמודים לפני, שהמיתון במשק הישראלי נעצר במזון. כלומר ששם בזבזנו יותר והנה התשובה לעולם הצריכה של המאה הנוכחית: רע לי, אני קונה. אני קונה, משמע אני קיים. אני קיים, אז טוב לי וכשטוב לי אני…קונה. אצלנו זה באוכל, כי משהו צריך לפצות על הדיכאון הקולקטיבי שתקף אותנו הישראלים ושנובע מהכל ואולי בעיקר מהכלום, אצלם זה השופינג (אולי פשוט כי הם כבר יותר מידי שמנים). בינתיים עולם הפרסומות בוודאי נהנה מכל רגע. כלומר, נכון שיש מיתון, נכון שסוגרים אגפים, נכון שמצמצמים תקציבים, אבל חכו, רק חכו והגל הבא בוא יבוא, כי אנחנו חייבים לקנות כדי להרגיש.
בינתיים קבלו פרסומת אחת וורדרדה, אחת צמרירית כמו קציפה ואחת צינית ומצחיקה. מי שיצליח לחבר את הפרסומת לכותרת יזכה בסופגניה עם ריבה
החדש של אולד ספייס
החדש של אולד ספייס אולי לא טוב כמו הישן של אולד ספייס אבל הוא עדיין ציני, והוא אומר את כל מה שהם תמיד אומרים, "עם אולד ספייס תריח יותר טוב מעצמך" והוא פשוט מאוד טוב כמו שאולד ספייס יודעים להיות. ציון לשבח על נטישת ביצת הזהב שלהם אחרי שנה ומשהו שכבר התחילה להסריח מעודף שימוש (סתם, היא ממש לא הסריחה זו רק אני שפיתחתי קראש קטן על הפרזנטור הגבר גבר החתיך)
על העיוורון
אתם רוצים אייפון? אייפד? איימאק? סתם מאק? אייר בוק? מישהו? משהו? ולמה בעצם? מאז ומעולם (או לפחות מאז שסטיב ג'ובס חזר אל אפל אי שם בשלהי ה80) עיצוב הוא חלק אינהרנטי ממי וממה שאפל מייצגת. מעבר לטכנולוגיה, לנוחות שימוש ולפיצ'רים יש כאן עיצוב, סטייל, דיוק על קוצו של יוד והלקוחות רואים ורוצים ולא בכדי. אלא שהיום מעבר להכל יש מותג! קוראים לו אפל ובשניה שאמרת את השם אמרת הכל וזה בעצם מה שמותג ומיתוג טוב עושים. ועכשיו אחרי כל האפל שאמרתי, נעשה פניה חדה אל סמסונג. ספוט חדש ומוצלח מאוד שמדגיש את העיוורון המיתוגי בסגנון "אתם כל כך להוטים אחרי אפל שאתם לא רואים מה קורה מסביבכם" ומה יש מסביב? טלפון חדש של סמסונג בעיצוב שלא נופל משל המתחרה. יש משהו נקי מאוד בפרסומת הזו, משהו לא מתאמץ שגורם לך להגיד בסלנגית מדוברת "וואלה, צודקים"
